<h1>ראבי"ה סימן קפ"ה</h1>
<h2>דף סו:</h2>
פסק רבינו שמואל שמעינן מהכא דצריכה אשה כשטובלת לפרכס [את ראשה] ולחטוט שניה מעצם ובשר שלא ידבק בהם ותגלחת צפרנים לנקר מן הזבל. ואע"ג דלא בעי[א] לפתוח [פ]יה ולטבול, מיהו ראוי לביאת [מים] בעינן בכל בית הסתרים וגם בקמטיה, כדר' זירא דראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו', לא שנא [לטהרות ולא שנא] לבעלה, כדמשמע בהחולץ [יבמות מ"ז ע"ב] גבי טבילת גרים. ולא גרסינן ולית הילכתא ככל הני שמעתתא דכי אתמר הני לטהרות, דשיבוש גמור הוא. [ולא גרסינן כדאמר ריש לקיש], אלא [אמר] ריש לקיש גרסינן, דלא דמי (ל)דריש לקיש [ל]הני שמעת[ת]א דלעיל. וכן נמצא בספר ר' יצחק בן מנחם הגדול וכן הנהיגה מרת בלט אחותו משמו את בנות עירה לחטוט את שיניהן קודם טבילה. ואני אב"י העזר"י מוסיף אע"ג דתנן במסכת מקוואות [פ"ט מ"ב ומ"ד] דצואה שתחת הצפורן אינו חוצצת אלא בצק דווקא, בתוספתא דמקואות [פ"ו ה"ה] קתני אצואה במה דברים אמורים כנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר חוצץ, פירוש שגדולים הצפרנים ועוברים את הבשר. ומשום דאתי למטעי ראוי לה להחמיר בכולם ולגלחם. ונראה לי שצריכה להשתין קודם טבילה אם נצרכת, כדאסקינן (ליה) לעיל בפרק יוצא דופן [מ"ג ע"ב] גבי זבה שנעקרו מימי רגליה וכו'. אב"י העזר"י.
